דומה ששום דבר לא יכול להיות קל בכלא 'עופר', כלא יחיד, מבודד, מעבר לקו הירוק, המתוצפת 24 שעות על ידי כפרים עוינים, עם 1,100 אסירים בטחוניים מארגוני פתח, חמאס, הג'יהאד האסלאמי.
קרבת הכלא לרמאללה, ביתוניה וכפר רפאת, עם קריאות המואזין העולות ויורדות, לא מעודדת שקט, בלשון המעטה, גם אם כורעים כביכול לתפילה.
שום דבר לא יכול להיות קל או אפילו שגרתי בכלא שרוב האסירים בו משוכנים באוהלים - מציאות היוצרת רמה גבוהה של חשיפה יומיומית מסוכנת לעיתים לסוהרים. בשל מיקומו באזור יהודה ושומרון, כלא 'עופר' קולט גם עצורי צה"ל, משמר הגבול ומשטרת ישראל, ובנוסף הוא הכלא האחראי על הביטחון והסדר בבית המשפט הסמוך לו. ההיסטוריה של כלא 'עופר' והסיבה הישירה להקמתו (מיד לאחר הרצח במלון פארק),
המיקום בהרי השומרון, עם תנאי מזג-אוויר קשים למדי - רק משלימים את תמונת הקושי.

העניין עם 'הילדים'
אל המקום הזה הגיע ביוני 2007 גנ"מ אשר וקנין, שליווה רק שנה קודם לכן את תהליך העברת הכלא מצה"ל לידי שירות בתי הסוהר.
ביום הראשון לבואו גילה וקנין ארבעה נפקדים.
הוא מודה שבכלל, בימים הראשונים הוא היה פשוט המום. "גיליתי הרבה מאוד הפרות משמעת מצד סוהרי החובה, הרבה נפקדויות ואי הגעה  לעבודה.
היתה גם גלישה של התופעות הללו לסוהרי הקבע.
בכל תחילת משמרת היינו במתח ואי-ודאות: כן יגיעו או לא יגיעו אנשים למשמרת?
זה היה בלתי ייאמן. שאלתי את עצמי, האם נוכל לקיים אורח חיים תקין של ניהול כלא?
במצב הזה היה גם חשש ממשי לפגיעה בבטחון הסוהרים".
וקנין הגיע, מוכן לקבל לידיו את בית הסוהר השלישי שהועבר לרשות שב"ס מידי צה"ל, עם 320 אנשי סגל ומתוכם 160 סוהרי חובה, בתהליך ארגון מחדש, הכולל דרישות מיוחדות מהמתקן המסוים הזה.
כל זה היה ברור וידוע לו. אם היו בעיות עם סוהרי קבע, הוא ידע לטפל בהן.
סוהר המשרת בקבע ומפרנס משפחה הוא איש בוגר ורמת שיתוף הפעולה שלו היא באופן טבעי גבוהה.
העניין היה עם ה"ילדים", כמו שהוא מגדיר אותם, היום כבר עם חיוך והרבה אהבה.
"פגשתי 'ילדים' שאין להם מושג מה הם רוצים מעצמם ומה רוצים מהם. נפקדויות, ריבוי מחלות, אי קבלת מרות,
חוסר שביעות רצון מהתפקיד ובעיקר, הם נורא פחדו מסוהרי הקבע הוותיקים".
עם ניסיון של 22 שנה במשטרה הצבאית בדרגת סגן אלוף ושרשרת ארוכה של תפקידי פיקוד, ידע וקנין ששום דרך שגרתית שהוא מכיר לא תעבוד כאן.
בחושיו הבין שצריך לחולל מהפך ומהר, כי אין זמן.
וקנין, נשוי ואב לארבעה ילדים, בעל תואר שני במדעי המדינה והתמחות בביטחון לאומי, בוגר המכללה לפיקוד ומטה בצה"ל לאחרונה גם בוגר המחזור הראשון של קורס מפקדי בתי סוהר, גילה שכל הניסיון והידע שרכש לא בדיוק מספקים מענה לאתגר של חינוך סוהרי החובה הצעירים.
שקיפות מלאה ואמון הדדי ההחלטה הראשונה שלו היתה להציף את המצב - שקיפות מלאה.
סוהרי החובה הסרבנים נקראו לשיחות, לא רק במשרד אלא דווקא בפגישות אקראיות בשטח, כאילו בדרך אגב, אבל למעשה בצורה מאוד מכוונת.
שלל התגובות שאסף היה הבסיס הראשוני לבניית מערך ארגוני-אנושי חדש. "הם אמרו לי: 'אנחנו פראיירים', 'אתם מקבלים משכורת ואנחנו לא', 'אנחנו לא מתפרנסים, אז למה לעשות עוד'?
'ריתוק? להפך, נהיה שבועיים בבית ונוכל לעבוד'"... וקנין, איש סדר וארגון במהותו, בעל משמעת ברזל, היה צריך לשפשף את עיניו כדי להאמין שסוהר חובה עומד ופולט את האמירות הללו.
 "הקשיים לא הסתיימו ביום אלא נמשכו על פני חודשים.
אנשי הקבע שילמו את המחיר כשהצעירים פשוט לא הגיעו מהבית, סגרו טלפונים ולא ענו. הגענו לתורנויות שבת בלי חיילים.

אנשי הקבע הוזעקו ובאו, כי אנחנו חייבים 'לסגור' מספר קבוע של סוהרים". וקנין מודה: "לעיתים, בפן האישי, חשתי פשוט דחייה. חשבתי לעצמי: 'מי צריך אותם ואת הבעיות האלה'". אבל, היה ברור שהטיפול הוא לא רק בסוהרי החובה, אלא גם ביצירת אמון הדדי ושילוב עם סוהרי הקבע. היה לו חשוב לשדר ביטחון שניתן להפוך את הקערה על פיה, לגרום לאנשי הקבע לקבל את  סוהרי החובה כשווי-ערך ולהפיג חששות אצל הצעירים. "לחלק סוהרי החובה יש בעיות בבית, ושירות בכלא הבנוי על משמרות של 24 שעות עבודה ו 48- שעות בבית, מאפשר להם לעבוד ולעזור למשפחה.

אחד המהלכים הראשונים שעשיתי היה לתת אישור עבודה לכל מי שביקש. 
 המטרה היתה להראות להם שאנחנו רגישים, מבינים את הצרכים ומחבקים אותם גם ברמה האישית-רגשית".

ביקור-בית עם שי

מהר מאוד גילה וקנין שמערכת השיפוט השב"סית לא מתאימה לטיפול בסוהרי חובה.
למעשה, לא היתה ענישה, למעט קנסות. "חייל שלא היה בסדר, היה מוחזר לצבא. נוצרה אצלם תחושה שהם משרתים פה בהתנדבות, ובכל רגע, אם ירצו, יוכלו לחזור לצבא. אני קבעתי שלא משנה מה עשה - החייל נשאר אצלנו.
עצרתי את  הגל הזה. אין יותר חזרות לצבא, למעט מקרים חריגים. ההתמודדות היא פה כי הבית הוא פה".
במקביל החליט וקנין ליצור קשר עם ההורים. "הרגשתי שאין ברירה ושיתוף הפעולה של החיילים תלוי גם במסרים שיקבלו בבית. הגענו לבתים עצמם, להכיר את המשפחות.
הרגשתי שצריך לסגור את כל הקצוות בטיפול הזה, ביצירת קרבה אמיתית ואוזן קשבת לבעיות. ערכנו פגישות
גם עם המעבידים, צלצלנו למקומות עבודה לבדוק אם יש בעיות, וידאנו אם סוהר חובה חולה או פשוט לא הגיע.
כשהיו חולים באנו לבקר אותם עם חבילת שי. הם היו המומים.
בנוסף ערכנו יום משפחות להורי נשות ומשפחות הסוהרים".
פגישות בקניון 'עזריאלי'
וקנין מודה שהמצב הדיר שינה מעיניו, אשתו וילדיו כמעט ולא ראו אותו בבית וללא תמיכת המשפחה הוא מתקשה להאמין שיכול היה להוביל תהליך כל כך ארוך, מורכב ופעמים רבות גם מתסכל ומייאש.
אחד המסרים הברורים שהועברו לסגל כולו היה שיש מפקד חדש ודרך חדשה - וההצלחה היא של כולם.
וקנין, בשיתוף עם רס"ר דן ענתבי, ממלא מקום קצין כוח אדם, יצאו ביחד לדרך הזאת.
מסע משותף של שני אנשים אופטימיים ונחושים.
הקשר לסוהרי החובה הפך מהר מאוד לתוכנית עבודה מובנית, שהיום כבר מוצגת כמודל עבודה בשב"ס. השניים מתארים ימים ולילות שעשו יחד,

ללא לאות, מנתחים כל מצב, כל שיחה עם סוהר קבע או סוהר חובה, כל פליטת פה, כל בקשה, תלונה או בעיה. בתהליך ארוך ומורכב הם הפכו אבן על אבן, כשהם ממפים את הצרכים ואת הציפיות, כמו גם את מטרות הפיקוד על הכלא. שום מאמץ לא היה מיותר בעיניהם וכל דרך בלתי שגרתית נבחנה, הכל במטרה לחבר את הצעירים אל הארגון. כך מצאו את עצמם השניים מגיעים לפגישה עם שלושה נפקדים במרכז 'עזריאלי'. "ישבנו ושוחחנו אתם עד אחת אחרי חצות. הסברנו שכל בעיה ניתנת לפתרון ושאנחנו רוצים אותם. אני בחיים לא הולך למרכז 'עזריאלי', אבל לחפש את החיילים שלי, הלכתי". וקנין פתח את קו הטלפון שלו בבית לשיחות אישיות עם סוהרי החובה, בכל שעה, ביום ובלילה. "לא היה אכפת לי לבוא לכלא גם בשישי-שבת, רק בשבילם. הייתי עובר במגדלים, שואל מה נשמע, איפה יש בעיה, מה קורה. גיליתי שאנחנו לא יודעים להתנהל עם חיילי חובה. זיהיתי מוטיבציות שונות, שפה שונה, ממשקים בעייתיים עם סוהרי הקבע, הבדלי גיל ותרבויות. בקיצור, צרות. כל זה כשמדובר בכלא אלים שבו 1,100 אסירים בטחוניים מסתכלים עליך. כלא עם עוצמה של סיכון שהיא תולדה של החשיפה הגדולה לאסירים, למשל, כשעורכים חיפוש. אצלנו אירוע יכול להתפתח למעורבות של 1,100 אסירים בדקה, כמו אש בשדה קוצים. בשל תנאי האוהלים אפשר להעביר מסרים בצעקה, וכולם שומעים. אפשר רק לדמיין מה יכול להתרחש במצב כזה".

המועדון הכי יפה במזרח התיכון
בשיחה עמו, וקנין מגלה שגם רווחת הסוהרים ותנאי המגורים לא היו ברמה הולמת.
"לא היה מועדון, תנאי המגורים היו ירודים, ללא מזגנים, רמת האוכל ירודה ולא היה שום הווי צבאי שיטפח חוויית
שירות הנחוצה כל כך לחייל צעיר.
בשלב מסוים התחיל גל של בקשות מצד החיילים לחזור לצה"ל".
בעקבות כך, הושקעו משאבים אדירים בשיפור תנאי המגורים ורווחת הסוהרים.
שיפור המזון, מיזוג כל החדרים, הקמת מועדון בעזרת האגודה למען החייל עם טלוויזיה ומכשיר די.וי.די. - "המועדון
הכי יפה במזרח התיכון", מתלהב וקנין. "המסר שלי היה 'להעמיד את הסוהר במרכז העשייה של בית הסוהר'.
היה לי ברור שהביטחון של הכלא עובר דרך התנאים לסוהרים, לפני שהוא עובר דרך החומות".
ענתבי: "במקביל התחלנו בפעולה הסברתית אצל סוהרי הקבע.
בלילות בהם אנחנו מחויבים ללינה ביחידה - פעמיים בשבוע, זימנו סוהרי חובה לשיחות, ליקטנו את התלונות והבקשות ואז אספנו את סוהרי הקבע והעברנו להם את המסרים שעיקרם נגע לתחושת זלזול ואפליה לרעה בתפקידים.

הדגש הושם על הטמעת המושג 'סוהר חובה' אצל אנשי הקבע.
הפנמת העובדה שסוהר חובה הוא סוהר כמוהם, שווה ערך להם. מכאן החלו החבורות להתפרק ונהיה ערבוב חיובי בין האנשים.
סוהרי חובה קיבלו תמיכה מלאה ועזרה מסוהרי הקבע, שהבינו שיש כאן אינטרס משותף.
ביוזמת מפקדי המשמרות וסוהרי הקבע, החל להתפתח גם סוג של הווי, ארוחות ובילויים משותפים".
"טוב שיש סוהרי חובה" השינוי שעבר כלא 'עופר' הושלם לא לפני חלוף שנה, בעבודת נמלים עם יכולת הכלה עצומה של מפקד הכלא והקצונה.
כיום משרתים סוהרי החובה ב'עופר' בכל קשת התפקידים: סמל משמר, סמל אגף, רשם, זקיפים בשער, זקיפים בבית המשפט, זקיפי ביטחון ועוד.
"בעיית הנפקדות נעלמה ומספר החולים צומצם ב 40- אחוז.
במקביל ניתנות יותר חופשות. אני אומר לסוהרי החובה: 'החיבור אתכם הוא טוטלי, אנחנו כאן בשבילכם'.
יש הדרכות ויש שיחות אישיות, שיחות עם ההורים, כרטיסי ברכה ליום ההולדת".
המהלך המאומץ והיסודי לא השאיר את סוהרי הקבע אדישים. החשיפה שלהם לתהליך יצרה הערכה גבוהה ונכונות אמיתית לשינוי. "לאט לאט התחילו להגיע התגובות. 'טוב שיש סוהרי חובה', 'יש לנו עזרה', 'כל הכבוד לכם שהתעקשתם'...

היו גם אמירות כמו 'אנחנו מרגישים אבא ואמא גם בעבודה'. סוהרי הקבע הפכו גם למתווכים בין הצעירים למפקדים ובכלל, נוצר קשר חברי וגם רגשי". בשלב השני החל וקנין לטפח מוטיבציה למצוינות בקרב הסוהרים הצעירים. אחת לחודש מוענקת תעודת "סוהר מצטיין" בטקס הנערך בפורום של המשמרת, כולל כיבוד וצילומים. סוהרי חובה נשלחים לקורס מש"קים ויש גם מועמדים לקצונה. יותר ויותר סוהרי חובה חותמים קבע. יוזמות נוספות לעידוד ותמיכה מוראלית הן קורס מצילים, קורס צלילה, נהיגה, הטסת מטוס קל, צניחה חופשית. מחשבים - פוטושופ, ימי כיף מטעם צה"ל באשקלון ועוד. "יש לי צמרמורת כשאני מדבר על כל זה", אומר וקנין.

לא מזמן, באחת השיחות, אמר לו סוהר חובה שהתקשר אליו בגלל מצוקה: "אתה האבא השני שלנו".
אם לא היה ממש מתבייש, הוא אומר, היה פשוט בוכה.
אז איך הוא מרגיש, אחרי השנה המורכבת הזו? וקנין לא חושב אפילו שנייה:
"אני מרגיש כמו אישה שילדה"


מאת: אביב מסיקה