|
תוכנית ה"תקון" מציעה גישה יסודית, מקצועית, חדישה ורבת־סיכויים בתחום הטיפול באסיר, פועלת לראשונה בשב"ס ומשלבת את כל גורמי הטיפול בעבודה משותפת, כדי למצות מן השהות בכלא את המיטב והמרב בעבור האסיר … שמים את האסיר במרכז.
יום הכניסה לכלא הוא חוויה לא נעימה, בלשון המעטה. למי שלא מורגל בכך (ולצערנו, יש כאלה שמורגלים בחיים בכלא), זהו יום קשה ורק הימים הבאים יכולים להביא הקלה.
הקלה, בתנאי שמי שמגיע לכלא יידע להשתלב, לקחת חלק בפעילות מרכזי החינוך, לעבוד במה שמוצע לו ולפתח יחסים תקינים הן עם הסגל והן עם האסירים האחרים.
בעבר, האסיר טופל על ידי יחידות שונות ובעלי תפקידים שונים, כל אחד בתחומו, מבלי שהתקיים בין הגורמים המטפלים קשר הדוק.
היום הגיעו בצמרת שב"ס למסקנה, שצריך לפעול אחרת.
קוראים לזה טיפול משולב - האסיר הוא במרכז וכל העוסקים בתחום הטיפול בו, עובדים באופן משולב ותוך שיתוף פעולה מלא.
על הדרך, על השיטה ועל הניסיון שנצבר עד כה בתחום הטיפול המשולב, מספרות ראש חטיבת תקון תג"ד דבי שגיא, מפקדת כלא 'נוה תרצה' סג"ד רונית מצליח, קצינת תקון מחוז צפון סג"ד עדנה פיורקו וראש תחום טו"ש בכלא 'צלמון' ר"כ ורד אלאלוף.
אם מחפשים מכנה משותף לכל הדוברות, אפשר לתמצת אותו במילה אחת:התלהבות.
ההתלהבות ניכרת על פניהן, בדבריהן, ובתקוות שהן תולות בהצלחת התוכנית. "האסיר במרכז", לדבריהן, היא תוכנית עבודה רבת־מרכיבים, מקצועית מאוד ומבטיחה מאוד.
כולן רואות בטיפול המשולב ובתפירת חליפת תקון, ניסיון רציני לשנות מן היסוד את מה שהיה לא מעט מנת־חלקם של אסירים שהשתחררו - חזרה לכלא.
האווירה בחדר שבו מתקיים המפגש היא לא פחות מחגיגית. כל הנוכחות כבר יודעות שחליפת היא פתרון מצוין, ושאפשר (Correction) התקון ללכת אתו קדימה בביטחון.
הוא חדשני, מביא תועלת, מאפשר טיפול יותר מדויק באסיר ומניח תשתית ראויה להשתלבות האסיר בקהילה אחרי שחרורו. |
 | "כל הגורמים הטיפוליים לוקחים חלק בתהליך", מסבירה תג"ד שגיא, "וכל אחד תורם את חלקו במעטפת שיוצרת טיפול משולב באסיר.
כל אסיר זקוק לטיפול במינון שונה, ולכן 'נתפרת' לכל אחד חליפת תקון אישית במיוחד בעבורו".
"ארגז כלים" לאסירות
"למעשה", מדגישה סג"ד מצליח, מפקדת 'נוה תרצה', "אנחנו נותנים לאסירות ארגז כלים כדי שיוכלו לעשות בו שימוש נכון, ולהשיג את היעדים שיציבו לעצמן".
היעד של שב"ס, מאידך, הוא להפחית את מספר האסירים החוזרים לכלא (רצידיביזם). מצליח: "תפקיד שב"ס הוא לא רק לבצע הרחקה מהחברה באמצעות כליאה, אלא גם להחזיר את הכלואים המשתחררים לחברה במצב שיאפשר להם חיים נורמטיביים, כך שלא יחזרו לכלא. זהו אחד היעדים הערכיים החשובים של הארגון".
"היינו צריכים לבנות את חליפות התקון מאלף", מבהירה סג"ד פיורקו. "התחלנו את ה'תפירה' שלהן באפריל 2009 , ובנינו משהו שלא היה כמוהו קודם.
יש לנו סיפוק עצום מן העובדה שהצלחנו לקחת את התוכנית הכתובה ולממש אותה באופן מעשי; להפוך מודל תיאורטי למוחשי.
התחלנו במפגשים משותפים של נציגי המערכות השונות - קצין אסירים, ראש תחום טיפול, ראש תחום חינוך, קצין תעסוקה ורב.
בחנו איך לשלב יחד את כל הגורמים, ותכננו איך להגיע אל המטרות שהצבנו ואל היעדים שקבענו".
סג"ד פיורקו מלאת הערכה למפגש המשולב בין הגורמים השונים, ומספרת ששיטת העבודה נשענה על לוח שנה - רישום המשימות והיעדים וסימון תאריך להשגת כל מטרה.
"לכל צוות כבר היתה התנסות מסוימת בעבודה משותפת, ובחליפת התקון בדקנו מה יכול כל אחד לתרום בתחומו".
ראש תחום טיפול ושיקום בכלא 'צלמון', רב־כלאי ורד אלאלוף, מציינת כי חשוב לא לעשות קיצורי דרך בתהליך, אלא 'לתפור' חליפה המותאמת לכל אסיר אישית.
המידע שמצטבר על האסיר מיום מעצרו מועבר לוועדת קבלה (אנשי טיפול ושיקום, חינוך והכשרה מקצועית, תעסוקה ודת) וביחד 'תופרים' את חליפת התקון על פי אופיו של האסיר, צרכיו ויכולתו.
"נוסף לכך, מתבצע מעקב במסגרת האגף, מתקבלות חוות־דעת על התנהלותו של האסיר ועל פי הנתונים, מבצעים בהמשך תיקונים".
אלאלוף קוראת לתהליך "מוטת שליטה".
"אנחנו זוכרים תמיד שהאסיר במרכז וסביבו סובב הכול, כאשר שלבי הטיפול נקבעים על פי המידע על האסיר".
למשל, אסיר שהוא נגר מומחה אבל אינו יודע קרוא וכתוב, לא יישלח לעבודה בתחום מומחיותו אלא יופנה קודם כל ללימודים.
או, מי שמכור לסמים - יעבור קודם תוכנית גמילה ורק אחר כך יופנה לעבודה במקצועו.
חשיבה מקורית
לדברי דבי שגיא, הטיפול הוא רב־תחומי וחוברים לו גופים רבים שעובדים יחד ומטפלים באסיר, ולכולם מטרה משותפת.
למשל, הנציב הציג את נושא מניעת אובדנות כיעד עליון בארגון, וחטיבת התקון מובילה את המשימה הזאת באמצעות ייצור סביבה בטוחה וסילוק אמצעים זמינים לבעלי נטיות אובדניות.
"הראייה ההוליסטית", מבהירה שגיא, "תורמת בשני מישורים: גם מניעת אובדנות וגם טיפוח התחושה בקרב האסיר, שיש בשביל מה לחיות".
שגיא מאמינה שבאמצעות התפיסה החדשה אפשר להצליח הרבה יותר מאשר בעבר, ושהרענון בחשיבה יתרום את חלקו להצלחה.
"יש כאן ביטוי מובהק לחשיבה מקורית: הרב חושב על פתרונות עם העובדת הסוציאלית וקצין התעסוקה לא מצטמצם בגבולות עיסוקו, וכך כולם פועלים ביחד למען מטרה משותפת".
שגיא מפרטת על אופי הטיפול המשולב: "זה מתחיל בתהליך הקליטה בבית המעצר.
מתבצע אבחון, בודקים קבוצות הסתגלות למאסר, תומכים בבעלי נטיות אובדניות, מציעים גמילה למכורים ומשבצים את האסיר, עד כמה שניתן, בכלא מתאים, בו אפשר יהיה לתת לו את הטיפול המשולב ולעקוב מקרוב אחר התקדמותו". שגיא מזכירה שלכל אסיר יש היסטוריה - התנהגותו במאסרים קודמים (אם היו כאלה), מה עשה עם עצמו כשהשתחרר, מה הביא אותו למאסר נוסף והקשר עם המשפחה.
על פי הנתונים האלה ובחשיבה משותפת של כל גורמי הטיפול - קובעים את תוכנית הטיפול ומנווטים את האסיר לכלא המתאים בעבורו.
"חשוב לציין", אומרת שגיא, "כי התקון אינו נעשה לטובת המערכת ולנוחיותה אלא לטובת האסיר, כדי לסייע לו ככל האפשר להתחיל בתהליך השינוי".
לדבריה, גורמים רבים נלקחים בחשבון, כמו תקופת המאסר, היבטים אישיותיים, צרכים מיוחדים לעומת האפשרויות בכלא ועוד.
ביצוע התוכנית נעשה ללא כפיה, תוך כדי דיאלוג, כי לא כל אסיר יכול או רוצה לקחת בכך חלק.
התמריץ הוא מתן הטבות למי שמשתתף בתוכנית, ושלילתן ממי שדוחה אותה. |
 | כך נתונה ההחלטה בידי האסיר והוא זה הקובע, למעשה, את רמת ההטבות בהן יזכה.
סיכוי טוב לשינוי אמיתי
"בנוה תרצה הכול קצת אחרת", מסבירה מצליח, "כי זהו כלא קטן, יחסית לבתי הכלא האחרים (מאכלס כ־ 200 אסירות).
הנושא, בעיקרון, היה קיים אצלנו גם בעבר, ותמיד היה שילוב בין הגופים המטפלים, בשל האוריינטציה הטיפולית של המקום.
לדעתה של מצליח, אדם חייב שיהיה לו סדר יום, וכשהוא קיים - יש סיכוי טוב לשינוי אמיתי.
לכל אחת מתאים משהו אחר, וב'נוה תרצה' משתדלים לזהות ולשבץ כל אסירה בפעילות המתאימה לה - טיפול בבעלי חיים, עיסוק באמנות, עבודה יצרנית, לימודים או תחזוקה.
כפי שנקבע בטיפול המשולב, חליפת תקון 'נתפרת' אחרי דיון משותף בין כל גורמי הטיפול - עובדת סוציאלית, קצינת חינוך, קצין תעסוקה, הרב ומפקדת האגף.
הכול, כאמור, כדי שאסירה שמשתחררת - לא תחזור. "אני לא ממליצה על חופשה למי שלא משתלבת בתוכנית ולא עוברת שום תהליך טיפולי", מדגישה מצליח.
"אני מרוצה מכך שגם בית המשפט, כשהוא דן בעתירות של אסירות בעניין חופשה, תומך בגישה שלי.
כך אני מצליחה להבהיר להן שאין ברירה וצריך להשתלב".
בכל כלא יש רווח והפסד. כאמור, לא מכריחים אף אסיר להשתלב, רק מציעים. מי שמצטרף - מרוויח: המלצה לחופשות, סיכויים טובים לשליש, שהייה באגף שנחשב נוח יותר, סיכוי טוב לעבור לאגף שיקום ושינוי באורח החיים שיקל על השתלבות טובה בקהילה ואי־חזרה לכלא. מי שמסרב - מפסיד. הוא מבטא בכך חוסר נכונות לשנות את דפוסי ההתנהגות שלו והתגובה היא בהתאם, כמו אי־המלצה על חופשות.
"לתפוס את כל הדגים"
סג"ד פיורקו מתארת את התנהלותה בשטח:
"אני עוברת מיחידה ליחידה, בשמונה בתי כלא באזור הצפון, ובודקת איך הדברים קורים, איך 'נתפרת' חליפת תקון. הרעיון הוא לפעול בשיטה של רשת דייגים - לתפוס את כל הדגים, לאסוף את המידע על כל אסיר ואסיר, ואחרי אבחון ראשוני לנווט אותו לכלא המתאים בעבורו. למשל, מי שהגיע על רקע של אלימות במשפחה, מועבר לכלא 'חרמון', כי יש בו טיפול מתאים לאסירים כאלה. אם מבחינה אישית האסיר לא מתאים ל'חרמון' אבל משפחתו מתגוררת בצפון - נחפש בעבורו כלא אחר באזור, בשל הצורך בשמירה על קשר עם המשפחה".
"אפשר לקבוע", היא אומרת, "ש־ 65 אחוזים מהאסירים
מצטרפים לתוכנית, וכשאסירים אחרים יראו את ההצלחה, גם הם יצטרפו".
היא מוסיפה בגאווה כי בנובמבר 2010 הציגה את מודל הטיפול
המשולב של שירות בתי הסוהר הישראלי, בכנס שנתי של ארגוני כליאה בינלאומיים בברבדוס, והוא התקבל בהערכה כטיפול חדשני.
"חיים נורמטיביים", מדגישה ורד אלאלוף, "זוהי השאיפה שלנו לגבי אסירים משתחררים. אחרי שירכשו בעזרת הטיפול המשולב מקצוע והשכלה, ויעברו שינוי אמיתי הודות למסגרת הטיפולית".
לדעתה, כשהאסיר במרכז וכל הגורמים הטיפוליים סביבו מסייעים לו על פי יכולתו ועל פי צרכיו - יש סיכוי לשינוי אמיתי.
ישנה גם חשיבות רבה לזיהוי מדויק של מאפייני האסיר ואורחות חייו. |
 | למשל, מי שסובל מבעיות שתייה - יפגוש רופא נרקולוג, שימליץ על סוג הטיפול, ואז יש סיכוי טוב שאותו אסיר יגיע
ל'חרמון' (אלא אם יתגלו סיבות מנהליות שלא יאפשרו זאת). "אנחנו משתדלים לעורר מודעות ומוטיבציה כבר בשלב הראשון, כשהאסיר עוד מבולבל עם כניסתו לכלא. אי אפשר להכריח, אבל אנחנו לא מניחים לאף אסיר עד שיתרצה ויסכים לטיפול, כי אנחנו מאמינים בחשיבות הדבר. כבר היום יש סימני הצלחה. אנחנו רואים הצלחה כבר בעובדה שאסיר מסוגל לבקש עזרה. כמו כן, בעבור האסיר - ההשתתפות בתוכנית מאפשרת לו להתמודד טוב יותר עם המאסר ועם הקשיים הכרוכים בו".
לא מוותרים על אף אחד
לדבי שגיא יש עמדה מוצקה, המחדדת את טיבה של השיטה החדשה: "בטיפול המשולב לא מתמקדים במי שיש להם סיכויים טובים, אלא בכולם. זה יותר מדי חשוב מכדי שנוותר על מישהו".
כך, לדבריה, יש משמעות למאסר, משמעות שבסופו של דבר מועילה לחברה ולאסירים, המודעים להזדמנות שניתנה להם.
"אנחנו עושים דבר מקצועי ונכון", מבהירה שגיא, ומוסיפה שאנשי אקדמיה מחוץ למערכת מפתחים עתה מחקר הבודק את הגישה החדשה, ומטרתו לספק נתונים על ההתקדמות בהפעלת התוכנית.
"אנחנו מקפידים על שימור הרצף הטיפולי גם אחרי השחרור ומספקים לגורמים שונים, כמו הרשות לשיקום האסיר, הרשות למלחמה בסמים ועמותות בקהילה העוסקות בשיקום - את כל
הנתונים הדרושים כדי להמשיך ולסייע לאסיר גם מחוץ לכלא.
זהו עוד פן הוליסטי של תוכנית הטיפול המשולב".
לרונית מצליח חשוב להסביר עוד, שחליפת תקון אמורה לזהות בעיות אמיתיות, כמו התמכרות או אלימות, ולהגיע לפתרונן, אבל הכול בתנאי שמי שנכנסת לתוכנית, בכלא 'נוה תרצה', מתחייבת
לעבוד ו/או ללמוד.
"אני נהנית משיתוף הפעולה ההדוק בין כל גורמי הטיפול, אבל אני מבקשת להזכיר שאנחנו לא מקבלים קיצורי דרך.
מי שמדלגת על צעד אחד בתוכנית הטיפול - מוצאת את עצמה נסוגה שני צעדים אחורנית". |
 |
מאת: יורם ברנע
צילומים : יחידת הפקות שב"ס, משה שי.
|