כאשר אובחנה אצל גנ"מ אילי גולדברג מחלת הסרטן, בחודש ינואר 2011 , היא קראה לבני משפחתה הקרובים: בעלה, אמה ושני ילדיה. את המחלה, סרטן שחלות בשלב מתקדם, שהתפשט כבר לחלל הבטן, הציגה בפני משפחתה כ'נבצרות זמנית', בפירוש לא משהו סופני. "הודעתי להם: 'יש לי סרטן'", משחזרת גולדברג, "הייתי מאד מעשית. הבהרתי להם: אני לא הראשונה ולא האחרונה שיש לה סרטן, אז תירגעו. היום לכל אדם שלישי יש סרטן. זו עוד מחלה. אני לא נאבקת בכך ולא מתלוננת, כי אני לא שונה מאחרים. זה מה שיש ואנחנו נעבור את זה. אני חולה לזמן קצוב. אני אחלים ואחזור לשירות ואעשה מה שצריך לעשות. בינתיים, אני מטפלת בעצמי. אני מחליטה מה קורה, אני מחליטה מה נעשה ומה יהיה ומתי. חזרתי ואמרתי להם: אולי יש לי סרטן, אבל המחשב המרכזי, הראש שלי, עובד. אז אני לא מתכוונת לוותר על הפיקוד".

בכית?
"לא. הם בכו, אבל לא לידי". בסוף חודש יולי, אחרי ניתוח להסרת הגידול ועוד שישה מחזורים של טיפולים כימותרפיים, שבה גולדברג לעבודתה, כמדריכה מטעם שירות בתי הסוהר במכללה לביטחון לאומי. תפקיד חדש יחסית, שהחלה בו רק חודשים אחדים לפני שהתגלה אצלה הגידול. גולדברג נמצאת עדיין במעקב רפואי. איש לא מבטיח לה שהגידול לא יחזור. עדיין, לפחות בשלב הזה, אפשר לומר שהיא ניצחה את הסרטן. "זאת לא היתה מלחמה, אז אני לא קוראת לכך 'ניצחון'", מדגישה גולדברג. "אני קוראת לכך 'התמודדות'. גם כשיש לאדם שפעת במשך שבוע, זאת התמודדות. אחרי שמבריאים, מישהו מודיע 'ניצחתי את השפעת'? לא. זה לא נקרא לנצח, כי הסרטן לא היה מלחמה בשבילי. אני יודעת שזהו מאבק ואני מקווה שזאת היתה אפיזודה חולפת. אני רוצה להאמין שהמחלה לא תחזור".

את פוחדת?
"לא. אני לא פוחדת מהמוות. גם קודם לא פחדתי. אין טעם לפחד ממה שאין לך שליטה עליו. אבל אני לא רוצה לסבול. אם חס וחלילה המחלה תחזור, אינני רוצה להאריך חיים. אני רוצה שזה ייגמר כשזה יפסיק להיות מכובד".

המחלה הלוחשת
חודשים ארוכים סבלה גולדברג מכאבים, לפני שאובחן אצלה הסרטן. אלה היו החודשים הראשונים שלה במכללה לביטחון לאומי. היא הגיעה לשם בספטמבר 2010 , אחרי שעבדה כקצינת ניהול אסירים של מחוז הצפון. "כבר שם הרגשתי רע", היא מתארת. "הייתי חלשה, התנפחתי קצת, אבל חשבתי שמדובר פשוט בסוג של שפעת שלא עוברת". אלא שהמצב הלך והחמיר. גולדברג החליטה ללכת לרופאה. אותה רופאה יעצה לה לעשות דיאטה.... רופא נוסף שלח אותה לבדיקות דם, שיצאו תקינות.
    
גולדברג: "לסרטן השחלות קוראים גם 'המחלה הלוחשת' או 'המחלה המתגנבת'. לא דמיינתי אפילו שיש לי סרטן. הבדיקות היו תקינות אז נרגעתי". בסופו של דבר, בסוף ינואר 2011 , כאמור, עקב כאבים עזים באזור האגן והבטן, החליטה לפנות לרופאת נשים. משם שלחו אותה מיד למיון בית החולים 'מאיר' בכפר סבא. "מאותו הרגע", היא מספרת, "השגרה נעצרה והשתנתה, שלא באחריותי, בצורה דרמטית. הסתכלתי על הרופאה במיון והבטתי בבעלי שהיה איתי. אני זוכרת שאמרתי לו 'זהו. אנחנו הולכים לעבור תקופה קשה'. עדיין לא אמרו לי שזה סרטן, אבל הבנתי, לפי המבט של הרופאה. גם שאלתי אותה והיא ענתה 'זה יכול להיות הכול'".

ואז כבר סיפרת למשפחה שלך שזה סרטן. למה?
"קודם כל, אף אחד לא הכחיש. לרופאים אמרתי: אני תמיד מוכנה לקבל בשורות טובות. אם זה לא סרטן - זאת בשורה טובה. ואם זה כן, אז בכל אופן אני לא מתכוונת להיבהל".

"חופים הם לפעמים"
גולדברג אושפזה מיד לבדיקות ולקביעת אבחנה מסודרת. הסבירו לה שבשלב ראשון היא צריכה לעבור ניתוח להוצאת הגידול. מועד הניתוח נקבע ל 31- בינואר 2011 , כמה ימים לאחר מכן. גולדברג החליטה שהמנתח יהיה פרופסור פישמן, מומחה בעל שם עולמי בתחום מבית החולים 'מאיר'. אחרי הניתוח, נאמר לה, יוחלט על המשך הטיפול. "ישבנו בעלי ואני אצל הרופא, בשיחה שלפני השחרור מבית החולים", היא מתארת. "הרופא אמר 'כן, זה סרטן. סרטן שחלות'. אני באותו זמן כבר קראתי על סרטן השחלות במה שאנחנו מכנים בבית 'דוקטור גוגל'. המחשב ענה לי על כל השאלות. הבנתי שזה סרטן שכיח, שיודעים לטפל בו. לא שאלתי את הרופא יותר מדי שאלות. לא העמקתי, לא רציתי לדעת מעבר למה שקראתי. החלטתי שאני סומכת על הרופאים ושאין לי שום כוונה לצאת עם תואר 'דוקטור לרפואה' מהסיפור הזה".
    
פתאום קם אדם בבוקר, אחרי 33 שנה של פעילות אינטנסיבית בשירות בתי הסוהר בתפקידי פיקוד וניהול, ומגלה שהוא חולה. מעולם, אומרת גולדברג, לא השתמשה בכרטיס קופת החולים שלה כמו באותם חודשים. מעולם גם לא ראתה כל כך הרבה רופאים. אף פעם גם לא לקחה פסק זמן. "מה שעשיתי לפני הניתוח, היה לכתוב צוואה, למרות שידעתי שלא אמות בניתוח. רציתי 'לסגור קצוות'. את נוגעת במוות. סרטן מתחבר למוות. אמרתי גם לאיציק, בעלי, מה אני רוצה שיהיה בלוויה שלי ומה לא. 'אני לא רוצה הספדים', הסברתי לו. 'אני רוצה שאתה והילדים תדברו, אבל רק עליכם, לא עלי'".

איך התכוננת?
"אחותי היא דוקטור לפסיכולוגיה, עוסקת בנושאי גוף ונפש. היא הציעה לי לבחור שיר שאני אוהבת. 'בכל פעם שתרגישי אי-נוחות', היא יעצה לי, 'שירי את השיר הזה'. בחרתי את השיר 'חופים' של נתן יונתן. מאחר שידעתי שאמא שלי, אחות במקצועה, תשב איתי בלילה שאחרי הניתוח, נתנו גם לה דף עם מילות השיר. בכל פעם שכאב לי או כשהייתי במצוקה, שרנו את 'חופים'. בקול רם, לא בשקט ולא בלב. כולם שמעו. עד שזה קרה לי", היא ממשיכה, "הכרתי את הסרטן מהצד של סוהרות שלי, שחלו. זכרתי איך החיים שלהן פעמים רבות נעצרו. פתאום זאת אני. פתאום זאת כבר לא מישהי אחרת. אני החולה. היה לי קשה לא להיות פרודוקטיבית. להתעסק בתפקוד ולא לנהל, לא לפקד. ביני לבין עצמי החלטתי: בסדר, אז עכשיו אני צריכה לעשות את כל מה שהמלצתי לאחרות. תורי להבין שזה לא סוף העולם".

גולדברג לקחה חופשה מהעבודה. לדבריה, אנשי אגף משאבי אנוש ומחלקת הרווחה העניקו לה ליווי חם וצמוד. ובכל זאת חשה החמצה, משום שנאלצה לעזוב את המכללה לביטחון לאומי זמן קצר אחרי שהגיעה לשם. "סיפרתי שגילו לי סרטן שחלות", היא מתארת. "ביקשתי שלא יבואו לבקר אותי בבית החולים. אמרתי ש'אני לא נוהגת לארח בחדר השינה שלי'. אני יודעת שאנשים מאוד נבהלים כשהם שומעים שמישהו חלה בסרטן. רציתי לחסוך זאת מחבריי, וגם לא רציתי שיבואו וידברו איתי על מחלות. יש נושאים אחרים לדבר עליהם. זאת המחלה שלי. זאת ההתמודדות שלי. לא רציתי להטריד אף אחד. מי שצלצל וחשב שאנחנו הולכים 'להיפרד' בקרוב, מיד עניתי לו ש'הכול בסדר. יש לי סרטן אבל אני חיה'".
    
"נלחמתי על ההחלמה שלי" הניתוח עבר בהצלחה. עדיין, גולדברג נאלצה לעבור, כאמור, שישה מחזורים של טיפולים כימותרפיים, 18 טיפולים בסך הכול. היא הכינה 'טבלת ייאוש', עם ימים ותאריכים, ורשמה את התגובות של הגוף. "זאת היתה הדאגה הגדולה שלי", היא מסבירה. "הסימפטומים, תופעות הלוואי, איך אתמודד עם תופעות הטיפול הכימי ואיזו שליטה תהיה לי על כך, מזה פחדתי מאוד. הסבירו לי שהיום תופעות הלוואי הן קלות יחסית, אך עדיין היו לי ימים קשים. היו ימים שלא עשיתי כלום אחרי טיפול, פשוט בגלל שלא היה לי כוח. ההחלטה הבסיסית שלי היתה, שלא יהיה מצב שבו אני לא אקום מהמיטה בבוקר. אמרתי לעצמי 'המיטה לא תהיה הבסיס'. אז היו ימים שלא עמדתי בכך ונשארתי במיטה, אבל זה היה הרעיון הכללי. הימים הרעים עברו ואני המשכתי הלאה".

איך הגבת לנשירת השיער?
"ידעתי שהשיער ינשור. ברוב המקרים יש נשירה בעקבות הטיפול הכימותרפי, והמקרה שלי לא שונה מאחרים. עוד לפני הניתוח הלכתי יחד עם הבת שלי לחנות פאות והיא עזרה לי לבחור פאה. זה היה נורא מצחיק. הצטלמנו ואחר כך הפצנו את התמונות. האמת, אף פעם לא הייתי דוגמנית מסלול, השיער שלי לא גולש ומכסה לי את הפנים, כך שעניין השיער לא הפך למשהו מרכזי. גם לא חיכיתי שהשיער ינשור. הבת שלי גילחה לי כבר קודם את הראש, בבית. קיבלתי המון מחמאות ממי שראה אותי עם הקרחת... בבית הסתובבתי בלי כלום, אבל בחוץ שמתי מטפחת או את הפאה. אחר כך גם קניתי בנדנה. לא יצאתי החוצה ללא כיסוי ראש, בעיקר כדי לא להביך אחרים. לספר שלי, שרגיל שאני אצלו כל שלושה שבועות, התקשרתי ובישרתי 'אני לא אבוא עכשיו תקופה. יש לי סרטן'...".
    
במסגרת ההתמודדות עם המחלה, גולדברג שינתה לגמרי את אורח חייה. במהלך הטיפולים השילה 18 קילוגרמים ממשקלה. "התחלתי לשתות מיצים ירוקים", היא מספרת, "כדי לחזק את המערכת החיסונית שלי. פניתי לדיאטנית קלינית, מומחית בתחום. היא הכינה לי תפריט מחזק ודי נצמדתי אליו. עברתי גם טיפול בדיקור, פעם בשבוע. התעמלתי כל יום ועשיתי יוגה חצי שעה. אחר כך הייתי מדליקה את ערוץ המוזיקה בטלוויזיה ורוקדת, עוד חצי שעה".

נלחמת על חייך...
"לא. נלחמתי על ההחלמה שלי. על החיים שלי אין לי שליטה, גם לאדם בריא אין".
גם סדר היום שלה השתנה. כשהיא חושבת על הסרטן, היא משתדלת לחשוב דווקא על הרווח שהפיקה. "מתי הייתי בבית כל כך הרבה?", היא מחייכת, "בכזאת רווחה של זמן ובלי לוח משימות צפוף? פתאום היה לי זמן לקום בנחת, לאכול ארוחת בוקר, להתעמל, לקרוא, לצפות בטלוויזיה או אפילו לא לעשות כלום. שינוי עצום. אז נכון שזאת היתה תקופה של ניתוח, טיפולים, הייתי עמוק בתוך עצמי. הגוף חלש יותר, הכוחות פוחתים, אבל באמת שיש רווח, אפילו בהקשר המשפחתי. בעלי ליווה אותי לכל הטיפולים וזה הפך לזמן האיכות שלנו. פעם בשבוע, במשך מספר חודשים, ישבנו יחד יום שלם. אני לא יודעת איך הייתי עוברת את כל הדרך הארוכה הזו ללא תמיכתו. יכולתי לחוש את הקושי, אבל בחרתי לראות כל הזמן את הדברים הטובים".

קיבלת פרופורציות אחרות לחיים?
"עוד לפני שאובחן אצלי הסרטן, חשבתי ש'צריך להספיק'. ילדים, משפחה, לימודים, עבודה, כל מה שהשגתי בחיים. המחלה רק הפכה את זה ליותר 'דחוף' או 'מהותי'. אני לא יודעת מה יהיה, אם המחלה תחזור. ברור לי שהסיכוי שהיא תחזור קיים. אי אפשר להתעלם מכך. אני כן מרגישה שעכשיו יותר משמעותי לעשות את הדברים, למצות את הטוב מהחיים".

מחשבות על העתיד
בסוף חודש יוני האחרון (2011), סיימה גנ"מ ד"ר אילי גולדברג את הטיפולים הכימותרפיים. חודש אחר כך, כבר חזרה לעבוד במכללה לביטחון לאומי. היא רצתה לחזור קודם, אבל הסבירו לה שהגוף חייב להתאושש. היא בת 56 , על גבול היציאה לגמלאות. בינואר הקרוב (2012) כבר תוכל לפרוש מהארגון. בשיחה שקיימה עם הנציב, הוחלט שתמשיך ללמד במכללה בשנה הקרובה ולאחר מכן תחליט לאן פניה מועדות. "יש לי מחשבות על העתיד שלי", היא מודה. "גם בגלל מה שקרה. אני חושבת עד כמה אני רוצה להשקיע בעבודה, האם אני רוצה לחזור לעבוד בצורה אינטנסיבית או לשנות כיוון לתחום אחר. מצד שני, כל כך הרבה שנים עבדתי בבתי כלא, מסביב לשעון, וזה מה שאני אוהבת. אבל ההתלבטות קיימת".
    
היא עדיין הולכת עם פאה, אך השיער שלה כבר התחיל לצמוח. פעם בשלושה חודשים, בשלב זה, היא עוברת בדיקות ונמצאת במעקב, כדי לוודא שהגוף נקי והגידול לא חזר. "הפחד שהגידול יחזור עדיין קיים", היא מאשרת. "כל כאב בטן שיש לי, אני שואלת את עצמי 'זה שייך לסרטן?'. עדיין לא עבר מספיק זמן מאז נגמרו הטיפולים. כשאני נבדקת, אני מרגישה כמו לפני מבחן - אעבור בהצלחה או לא אעבור בהצלחה. כאילו שזה בכלל תלוי בי. אני כל כך רוצה לשמוע שהכול בסדר. ברור לי שזה משהו שילווה אותי, שאצטרך ללמוד לחיות איתו. אני, והמשפחה. הדברים
הקטנים כבר לא מובנים מאליהם", היא מסכמת, "לקום בבוקר? להרגיש טוב? זה שווה יותר מזהב. כיף לא רגיל"...

מאת: נעמה תלם