 |
|
|
|
|
|
|
תקופת המנדט:
בתקופת המנדט הבריטי, היה הטיפול באסירים
נתון בידי משטרת המנדט.
בשנת 1946 הוחלט להקים מערכת בתי סוהר נפרדת
ממשטרת המנדט, ובראשה עמד נציב בריטי.
שני בתי סוהר מרכזיים היו באותה העת בארץ ישראל:
בעכו ובירושלים, ושניהם מבנים עתיקים שהוסבו לשמש בתי סוהר.
בתי כלא נוספים היו בחיפה, יפו, שכם,
טול כרם (ששימש לאסירים צעירים)
ובית סוהר לנשים בבית לחם.
חדרי המגורים היו חדרים גדולים מאוד
ובהם שוכנו 30-15 אסירים.
המצב הסניטרי בהם היה קשה מאוד.
אוכלוסיית האסירים מנתה כ- 2000 אסירים,
מרביתם ערבים, ביניהם כ- 300 אסירים יהודים
לוחמי המחתרות וכ- 50 אסירים יהודים פליליים.
עד לשנת 1944 היה נהוג עונש מלקות לאסירים.
האסירים היו נתונים למרותם הבלעדית של הסוהרים הערבים
אשר התייחסו אליהם בקשיחות ולעתים באכזריות.
עם הפרדת האסירים היהודים,
התעורר מחסור בסוהרים יהודים.
בעיה זו נפתרה לאחר הגיוס שערכה מפקדת "ההגנה".
תוך תקופה קצרה גויסו 30 סוהרים יהודים.
בתפקידים הבכירים שימשו קצינים בריטים.
היחסים בינם לבין הסוהרים היו פורמליים בלבד.
הסגל הזוטר לא השתתף בישיבות ובקבלת החלטות.
הקמת מדינת ישראל:
עם הקמת המדינה, הוקם משרד המשטרה
שהיה ממונה על משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר.
משנת 1948 ועד אמצע שנת 1949 לא פעל השירות
כיחידה עצמאית, אלא כאגף במטה הארצי של משטרת ישראל.
בשנת 1949 הופרד השירות ממשטרת ישראל.
על יסוד הפקודה משנת 1946 נקבע
כי בראש שירות בתי הסוהר ימונה נציב
שיהיה כפוף ישירות לשר המשטרה.
הממשלה פסלה את השימוש בבתי הסוהר
ששימשו את שלטונות המנדט
והחליטה לייסד בתי סוהר מודרניים.
הוחלט לרכז את כל האסירים בתל-מונד,
מתקן אשר שימש בעבר את משטרת הרוכבים
והיה בו בית מעצר קטן לשוטרים בריטים שעברו על החוק.
בית הסוהר ביפו נסגר.
במחצית השניה של 1949 החליטה הממשלה על
מתן חנינה כללית.
כל האסירים היהודים שוחררו מלבד 15
אסירים שנשפטו על עבירות קשות.
בעקבות גלי העלייה ההמונית מספר האסירים גדל מאוד
ונוצר מצב ש"תל מונד" לא היה מסוגל
לקלוט את כל האסירים
וכך נאלצו לפתוח שוב את המתקן ביפו.
בתי הסוהר ביפו ובתל מונד קלטו את כל סוגי האסירים:
פליליים, ביטחוניים, מסתננים, נערים,חולי נפש וכו'.
המצב היה קשה מאוד עקב הצפיפות,
הרכב האוכלוסייה ומצב המתקנים.
בשנים הבאות הוחלט על הקמת מחנה מעשיהו,
שישמש כמחנה חצי פתוח ואליו יופנו אסירים
שנידונו לראשונה למאסר ,
ואלה שאינם בעלי עבר פלילי עשיר
המחסור באמצעים ובתקציבים מנע הקמת מוסדות חדשים
והשירות קיבל לידיו את מתקני טיגארט
אשר שימשו תחנות משטרה בריטיות.
כך הוקמו בתי הסוהר רמלה, דמון ושאטה.
השנים שבין 1953 ועד 1958 תרמו רבות לעיצוב דמותו של השירות:
מונה נציב בתי הסוהר, שהיה עובד סוציאלי במקצועו (ד"ר צבי חרמון),
הוקמה תחנת מיון והסתכלות, גויסו עובדים סוציאליים,
התארגנה מחלקת הרפואה, גויסו רופאים וחובשים,
הוקם בית חולים לאסירים, הוקמה המחלקה הפסיכיאטרית,
נאסר שימוש בכוח נגד אסירים, התקיימו קורסים וימי עיון לסגל הסוהרים
וניתן דגש על טיפול ושיקום.
שב"ס עבר באותן שנים שינוי מהפכני בגישתו לאסירים
וזאת בהשוואה למה שאפיין אותו בתקופת המנדט.
אלא שב- 31 ביולי 1958 ספג שב"ס מהלומה כבדה
שהותירה בו את חותמה שנים ארוכות:
פרץ מרד בכלא שאטה,
שבמהלכו נמלטו 66 אסירים ערבים מן הכלא.
במהלך הבריחה נהרגו שני סוהרים ו- 11 אסירים.
מרד שאטה מיקד את העניין בנושא הביטחוני.
מפקדים בכירים נאלצו לעזוב את השירות
וביניהם הנציב צבי חרמון.
|
 |
 |
 |
 |
 | |
|
| קישור לקובץ |
| שם הקישור: |
|
| כתובת: |
בחר מגלריית המשאבים
בחר עמוד הקיים במערכת
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|